משמורת והסדרי ראייה
ההורים הינם האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם. האפוטרופסות כוללת מגוון תפקידים שההורים חייבים בהם, והראשון במעלה מתוכם הוא תפקיד המשמורת. "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח–יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו".
בהמשך לאמור בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב– 1962, קובע סעיף 24 לחוק, כי "היו הורי הקטין חיים בנפרד – בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו – רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע". בהעדר הסכמה בין ההורים, טובתו של הקטין תקבע בסופו של יום על ידי בית המשפט, בהתאם לראיות שיונחו בפניו והתרשמותו של בית המשפט, מהצדדים עצמם וכן בהתאם לתסקירים ולחוות דעת מומחים, להם יש היכולת והכלים המתאימים לבחון את המקרה בעין מקצועית וסובייקטיבית.
בשל העובדה כי בעת סכסוך מתקשים ההורים לייצג באופן אובייקטיבי את צורכי הקטינים, כבר נקבע כי חוות דעת מומחים הינן בעלות משקל משמעותי במכלול הראיות ובתי המשפט נוטים לאמץ את ממצאי המומחים ומסקנותיהם, כאשר ניתן יהא לסטות מהם רק בהינתן טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת.
משמורת משותפת
מחקרים רבים אשר בדקו אלפי מקרים של משמורת הורית משותפת, משמורת יחידנית ומשפחות שלמות, הגיעו למסקנה כי למשמורת משותפת יתרונות רבים לילד ולמעשה ילדים הנמצאים באחריות המשותפת של ההורים, דומים בתפקודם לילדים הגרים במשפחות שלמות ללא פירוד.
לאחרונה ניכרת עלייה במקרים בהם בתי המשפט מאפשרים משמורת משותפת בין בני הזוג, עד כדי כך, שניתן למשמורת המשותפת הכינוי "דרך המלך". יתכן, כי הנטייה לאפשר משמורת משותפת בין ההורים, הינה לאור המחקרים הרבים והצעת החוק לאחריות הורית משותפת.
מקום בו קיימת מסוגלות נאותה של ההורים, כמו גם רצון שלהם להמשיך ולחלוק בעול הטיפול, יצדדו בתי המשפט במשמורת משותפת, לאחר בחינה כי מתקיימים התנאים ההכרחיים לקיום משמורת משותפת: ההורים גרים בסמיכות האחד לשני, הם מעורבים מאוד בחיי הילדים, מקיימים קשר טוב ותקין עימם, לשניהם מסוגלות הורית טובה, ומתקיימת ביניהם תקשורת בסיסית ופונקציונאלית.
צירוף כל אלה בנוסף לרצון הילד וטובתו, כעולה מחוות דעת המומחה ומהמלצות וועדת התסקירים, יובילו את בית המשפט למסקנה כי יש להורות על משמורת משותפת לשני ההורים.
אלא, שבעטיה של משמורת משותפת, מתניידים הילדים בין הוריהם בתדירות גבוהה. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת (בדימוס) סביונה רוט לוי, כפי שצוטטו בעמ"ש 18463-10-19: "אני בטוחה, לא רק משערת, שלו הייתה ניתנת הבחירה לילדים, כמעט בכל הגילאים, רובם המכריע לא היה בוחר להחליף מדי יום את מקום מגוריו, את מיטתו, את ריח חדרו, את ההשכמה בבוקר מול העץ שבחלונו, את ההליכה המשותפת עם חברים לבית הספר, שלא לדבר על חוגים או תנועת נוער בימים קבועים" (עמ' 5 להרצאתה "מחשבות מכס השיפוט על משמורת משותפת וחזקת הגיל הרך").
אך, כאמור, מומלצת המשמורת המשותפת, יותר מאשר בהסדר משמורת אחר, וככל שניתן, יש למתן את אותה הכבדה בעטים של אותם מעברים תכופים.